טיפים לחו"ל

את ההחלטה לנסוע ליפן קיבלתי קצת אחרי שחזרתי מארה"ב, קצת מאוכזב מהחוויה הפחות מוצלחת של העגלות במיאמי (תמיד הרושם האחרון חקוק קצת חזק יותר מהקודמים) ורציתי לתקן את החוויה הזו ולתפוס אפילו שתי ציפורים. החלטתי להגשים את החלום הישן של לגור ולעבוד קצת ביפן. אני אפילו חושב שקיבלתי את ההחלטה עצמה כבר בסוף התקופה במיאמי, דיברת אז עם דביר שכבר היה בארץ וסיפר לי בטלפון על הבסטות ובשלב מאוחר יותר כשהגעתי לארץ קישר אותי עם בחורה בשם סיגי, שאמרה לי שהיא תשמח אם אגיע עם רעות, שהיה ברור לשנינו שהפעם היא מצטרפת אלי. סיגי היא למעשה הראשונה שקיבלה אותנו ביפן. בכל אופן, כבר הספקתי לטייל לבד לא מעט והייתי נחוש בדעתי לגלות על מה כולם מדברים ואיך מרגיש הסושי האמיתי. הרשמים הראשונים שאני זוכר מיפן הם הכיתוב המוזר על השלטים, קולות אחרים של אנשים ממה שאני רגיל לשמוע ומזון שנראה לא מזוהה במבט ראשון. ובימים הראשונים - גם לא במבט שני..

הם בעקרון לא ממש מדברים אנגלית וגם לא בערך, מילא. הפקידה שטיפלה בנו במעבר הגבול חתמה לנו בדרכונים ויצאנו לגלות את טוקיו. אבל קודם כל היינו חייבים לקנות משהו לאכול, היינו מתים מרעב ומתים לעשן אחרי הטיסה. ניסינו להתקשר לארץ אבל ללא הצלחה. התקשרנו לסיגי, הבחורה שדיברתי איתה מהארץ והיא דווקא ענתה לי. נפגשנו אחרי שעה בתחנת הרכבת, והיא לקחה אותי לדירה. זה היה על אותו בסיס כמו במיאמי, כמה חברה ישראלים בכל דירה, היכרות מהירה ודרינק וולקאם, זה תמיד כיף.

למרבה הצער אני ורעות נפרדנו אחרי חודשיים וחזרנו רק אחרי שחזרתי לארץ, אבל אחרי אני מודה שהזמן עבר לי מהר, ויותר גרוע מזה, בנעימים. תפקדתי בבסטה אחרי שבועיים כבר לבד לגמרי, למדתי לפתוח ולקפל אותה במהירות הבזק, והשתלבתי בשוק המטורף והצבעוני כאילו נולדתי שם והיפנית שגורה בפי כמו בפיו של מהגר עם ותק של 15 שנים בטוקיו. טוב אני מגזים, אבל באמת התחלתי לדבר חלקי משפטים ומשפטים קצרים.
הצלחתי לחסוך סכום יפה מאוד לכל הדעות במשך שהות של ארבע וחצי חודשים ולאסוף חוויות מטורפות מהמדינה הזו. יפן היא באמת מיוחדת, אני ממליץ לצלם שם הרבה ולכתוב הרבה זיכרונות. משהו בה לא דומה לשום מקום אחר שהייתי בו, מין שילוב של קלאסה, מודרניזציה אחרת וסטייל שמדבר אחרת, אין לי דרך אחרת להסביר את יפן. על האוכל המדהים שהפתיע אותי לא פחות אני בכלל לא מדבר, זה בזכות עצמו היה מעבר לציפיות שלי.

היפנים ממש חמודים וגם בלי מילה ביפנית אתה יכול לתקשר איתם, אבל יותר מהכל, פשוט חולים על החיקויים שמכרנו להם, לא ממש היה אכפת להם שמדובר בחיקוים ולנו גם לא היה ממש אכפת. העיקר שכולם מבסוטים.